זה שמו של מאמר מאת אורן הוברמן* ב"כלכליסט":

http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3527587,00.html

במאמר המצוין יש סריקה מדהימה על עולם הפיטריות שהן לא צמח ולא חי, והן פועלות בצורה שמזכירה את האינטרנט: קורים באורך קילומטרים שכל אחד מהם מעבד ושומר מידע, וביחד לכולם אינטיליגנציה מופלאה.

דוגמא קצרה מתוך המאמר: פטריה שמוקמה בקצה אחד של מבוך עכברים מניאטורי, שלחה קורים דרך המבוך, עשתה פניות פרסה במעברים סגורים, והצליחה להגיע אל קוביית הסוכר שמוקמה בצידו השני. דגימה של אותה פטריה שמוקמה שוב בתחילתו של אותו מבוך שלחה מיידית שני קורים במקביל: אחד שהתקדם דרך המבוך בדרך הקצרה והיעילה ביותר אל קוביית הסוכר, והשני שהתרומם מעל כל המבוך ועקף אותו מלמעלה בדרך אל קוביית הסוכר !! כלומר קור אחד ששחזר למידה וקור שני ששבר את כללי המשחק..

בהמשך לאותו ניסוי הצליחו הפטריות לייצר מסלולים זהים ביעילותם לאלו המרכיבים את מערכת המסילות של הרכבת היפנית – פרי תכנון ושיפור של טובי המהנדסים היפנים.

פטריות אחרות מפרקות פלסטיק, מעכלות רדיואקטיביות ונלחמות בסרטן. ובל נשכח את הפטריות משנות מצבי התודעה האחראיות כנראה על כמה ממיטב יצירות המופת האנושיות. 

למה זה כל כך מרגש אותי?

כי אני מסתובבת עם התחושה שמתחת לאף שלי מסתובבים תשובות, רעיונות, פתרונות וחיים שלמים שאני לא מודעת אליהם ולא מבחינה בהם כי הם מתחת לתחום הרדאר שלי, בדיוק כמו שעולם פיטריות שלם מכסה את כדור הארץ, מלא באינטיליגציה אינסופית, ואנחנו, בני האדם, מאמצים את מיטב המוחות שלנו כדי למצוא פתרונות שכבר מזמן מזמן קיימים.

איך ולמה זה קורה?

בגלל המחשבות שלי ובגלל שאני מרוכזת בהן כל כך.

אני שמה לב שרוב הזמן המוח שלי עסוק בפחות או יותר אותן מחשבות. מחשבות שמספרות לי מה היא המציאות (למשל: יש לך סכום כזה של כסף בבנק), מספרות לי שיש בעיה (הסכום הזה לא מספיק עבור..), ודוחקות בי למצוא פיתרון (…?…). הן גם אומרות לי באופן מוסווה, שאת הבעיה ניתן לפתור באמצעות עוד ועוד מחשבות.

אני מניחה שכל ממציא מתחיל וכל אדם בעל ניסיון ודעת ידעו להגיד לי שמחשבות לא יוצרות פתרונות. מה שקורה הוא שדווקא כשמרפים ממחשבות מגיעה השראה ומראה לנו שהפתרון היה כל הזמן מתחת לאפנו.

שמתי לב לאחרונה שכל הסיבוביה הזו מיותרת לגמרי.

אם הכל נמצא כל הזמן מתחת לאפנו, אז כל מה שאנחנו צריכים, בכל רגע נתון, כבר קיים.

אין צורך להאמין שישנן בעיות שצריך לפתור. יש רצונות וצרכים שכמו "מרחרחים באויר" ומחפשים את הגשמתם, בדיוק כמו שהפטריה "מריחה" את קוביית הסוכר.

וכמו שפטריה יכולה למצוא בקלות (!!!) קוביית סוכר מעבר למבוך, כך גם אנחנו יכולים למצוא בקלות מענה לכל דחפינו ותשוקותינו.

בעצם, כל שצריך "לעשות" הוא להרפות מהמחשבה שיש בעיה.  ( "there is no spoon"…. )

*עוד שני מאמרים מצוינים של אורן הוברמן:

על תפיסת הזמן:

http://www.calcalist.co.il/local/articles/1,7340,L-3529947,00.html

למה אין צבע כחול בתנ"ך:

http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3524269,00.html

לאחרונה קיבלתי מאישה שאני מאד בוטחת בה ובהמלצותיה, את המלצה "להתפלל על זה", בנוגע לענין מסוים.

נראה לי שכבר קיבלתי המלצה כזו בעבר, אך לא זכור לי שבאמת עשיתי עם זה משהו.

הפעם גיליתי שאני רוצה להתייחס לזה ברצינות ובאמת להתפלל, אך משניגשתי למלאכה, פתאום נבוכתי – אל מי או אל מה אני אמורה להפנות את התפילה שלי?

אני מניחה שרוב האנשים מפנים תפילות לאלוהים, אבל לי זה מרגיש לא נוח.

אלוהים מצטייר בתודעתי  כישות דמויית אדם ממין זכר, עם הסטוריה ואישיות, וזה לגמרי לא מה שאני מרגישה ששורה על העולם, יוצר ומחיה אותו.

כשאני מדמיינת את הדבר הזה שנותן חיים ויוצר צורות, זה מרגיש לי כמו ישות צבעונית, חייכנית, אוהבת וצוחקת כמו ילדה בת שלוש, שעל אף מניין שנותיה האינוספי, היא חדשה ורעננה בכל רגע, נעה ומשתנה, נמצאת בכל תא וגרגר ועלה, מלטפת ונוגעת בלב כל הדברים, ממלאה את כל הקיים בשמחה.

חיפשתי שם שאיתו אוכל לפנות אליה, ומצאתי את "ההוויה המחוללת"*, שהיא גם הווה, כלומר נמצאת בהווה, היא גם אלוהית, היא גם יוצרת, גם מניעה, גם מפיחת רוח חיים וגם רוקדת.

בעצם גיליתי שלפנות לישות ממין נקבה נעים לי יותר – לא בגלל שאני מדמיינת ישות נשית, אלא בגלל שאני לא מדמיינת ישות גברית. בעצם, השימוש בלשון נקבה הופך את הדבר דווקא לחסר ג'נדר ומופשט, כמו למשל במילה "השכינה", שעל אף שמתייחסים אליה כאספקט הנקבי של האלוהות, אף אחד לא מדמיין שם אישה, אלא היא נחווית כהוויה, כנוכחות.

בחוויה הפרטית שלי, כשאני פונה להוויה המחוללת, מתפשטת בתוכי מתיקות נעימה, ואני מרגישה משהו ממשפחת ההתאחדות.

אני חושבת שזו הפעם הראשונה בחיי שאני באמת מתפללת, שזה די מפתיע לגלות. עוד מפתיע לגלות, שזה לגמרי לא דומה לשום דבר אחר – זה מין עונג צרוף, מאד פרטי מצד אחד, ומצד שני אני מזהה שלא המצאתי כלום, ושהכל כבר היה כתוב (כלומר, גם, קראתי תאורים רבים של זה), וגם שהרשות תמיד היתה נתונה

* את ההשראה לשם הזה קיבלתי מספרו של ארז משה דורון "לוחמי התמורות" שאני מקוה לכתוב עליו כאן בקרוב.  

הפחד לא להצליח להתפרנס ולהזרק לרחוב, הפחד שיפטרו אותי, הפחד לא להתקבל לעבודה, הפחד שלא אוכל להרשות לעצמי בית משלי, הפחד שלא ארויח בעתיד יותר, הפחד שהעסק יסגר..

פחד קיומי. אותו פחד שמעיר אותנו בבוקר עם דפיקות לב, וגורם לנו להשאר במיטה עוד קצת כדי לא לחוות את היכולת שלו לשתק אותנו ולחבל לנו בעשיה, שהיא, כידוע, תרופת הסבתא הידועה ביותר לפחד. כי כמה שתהיה יותר עסוק כך פחות תרגיש את הפחד, ואם במקרה התפנתה לך דקה ואתה פתאום שומע את דפיקות הלב – תפתח טלויזיה, או תדבר עם מישהו בטלפון ושוב הכל יהיה בסדר.

לא משנה כמה כסף יש לנו, אנחנו עדין עשויים לחוות אותו. עבור העשיר, האפשרות שיאלץ למכור אחד מנכסיו יוצרת את אותה מצוקה שנוצרת אצל האדם הפשוט כשהוא צריך לשבור תוכנית חיסכון. כל עשיר מקנא בעשיר ממנו ואומר: ההוא, כיף לו, הוא באמת יכול לישון בשקט בלילה.

אנחנו חושבים שהתשובה היא ביטחון כלכלי: לו רק יכולנו ליצור את המצב הזה של הכנסה קבועה עד סוף חיינו, ורצוי שתהיה כמה שיותר פסיבית כי אם היא נשענת על היכולת שלנו לתפקד, הרי ששוב אין בה ביטחון אמיתי.

ואכן מסתבר שאין דבר כזה ביטחון, או ודאות. טיבו של העולם הוא שהוא משתנה, ובעידן שלנו כיון שקצב השינויים הרבה יותר גלוי, כבר כמעט אין מקלטי קביעות נוצצים כמו בעבר.

אז בצר לנו אנחנו מתנחמים בתקוה – משכך הכאבים העתיק בעולם.

התקוה להעלאה, התקוה לפריצת דרך בעסק, התקוה לאקזיט, התקוה להתאוששות שוק המניות, התקוה לזכות בפיס.

אך התקוה היא לא קרקע שאפשר לדרוך עליה בבטחה. כפי שהיא מופיעה כך היא גם מתפוגגת ומפנה מקומה לחברה הנאמן – היאוש.

וכך מטלטלים בין תקוה ליאוש אנחנו ממשיכים, בעיקר, לפחד.

והעולם, כך אומרים לנו, גשר צר מאד מאד – איך נמשיך לצעוד כשהלב דופק ומשתק? ומה עם לאהוב, להינות,  לשמוח, ליצור?

הפחד, הביטחון, התקוה והיאוש כולם נמצאים ברובד הניגודים, ברובד הלמעלה-למטה, ברובד הגלים האינסופיים.

כדי לחיות אחרת, עלינו להעמיק אל הרובד הבא: האמון.

האמון שהיקום כל הזמן לטובתי, האמון שאני אמורה לעשות את מה שאני הכי אוהבת לעשות, האמון שיש מספיק לכולם, האמון שזמני פנאי ומנוחה חשובים באותה מידה כמו זמני עשיה.

האמון – שככל שחווים אותו יותר, הופך לשמחה בלב, הנאה מהיומיום, ואהבה לכל ברואי עולם.

אמן.

טיפ: באופן מפתיע, היאוש הוא המצב הקרוב ביותר לאמון. כאשר אדם מתייאש באמת, הוא מוותר על אשליית התקוה, ומוכן להרפות. ההרפיה כמוהה כשקיעה, לעיתים נחווית מפחידה, כנפילה. אך משקורית, אנחנו מרגישים את העירסול של היקום, נותנים בו אמון, וחיים ללא מאמץ.

ספר שפורסם בשנת 1976 על ידי פסיכיאטר בשם ד"ר וויליאם גלאסר, ולמעט העובדה שמאז ידוע למדע הרבה יותר לגבי התופעות שהוא עוסק בהן, כמו גם חשיפה של העולם המערבי להרבה יותר גישות ופרקטיקות רוחניות,  התאור שהוא נותן למבנה נפש האדם הוא יפה ועדכני בעייני, וכם גם ההמלצה שהוא נותן – יעילה, פשוטה, ונגישה לחלק גדול מהאוכלוסיה.

הנה התאור שלו:

האדם מחפש אחר האושר, והוא מוצא אותו כשאשר הוא מוצא אהבה ותחושת ערך עצמי. האדם הופך למאושר כשהוא אוהב ונאהב וכשהוא מרגיש שמכירים בערכו. שני הרכיבים קשורים  באינטרקציה שלנו עם העולם.

כדי שהאדם ישיג את שני אלו, עליו לענות לעצמו על שלוש שאלות:

1. מה עלי לעשות?
2. כיצד עושים זאת?
3. מהיכן אקבל את האנרגיה הדרושה לי כדי לעשות זאת?

רוב האנשים, יוכלו לענות על שתי השאלות הראשונות בקלות יחסית, אך לגבי השאלה האחרונה בני אדם מתפרשים על גבי קשת רחבה של עוצמות: ישנם החזקים ורבי התושיה שמוצאים את הדרך לגייס את האנרגיה הדרושה להם, בצד האחד של הקשת, והחלשים וחסרי האונים מצד שני. רוב האנשים נמצאים איפושהו באמצע.

כאשר לאדם אין את העוצמה הדרושה לו כדי לחפש וליצור בחיייו אהבה ותחושת ערך עצמי, שכן לעיתים נסיבות חייו חזקות מכוחותיו, הוא עלול לוותר, להרים ידיים, ולהגיד לעצמו משהו כמו: "טוב, שיהיה."

זו ההחלטה הראשונה של אדם שנחלש. משהתקבלה החלטה זו האדם מתחיל לסבול. לחיות ללא אהבה ותחושת ערך עצמי זה סבל, כאב בלתי נסבל.

בשלב זה האדם מחפש דרך לשכך את כאבו והוא מקבל את ההחלטה השניה - לפנות לאחת או יותר מקטגריות הסימפטומים הבאים:

1. החצנת הכאב בדרך של אלימות ופשע.
2. עיסוק יתר ברגשותיו ואיבוד עצמו בתוכם: דיכאון, חרדה, קנאה, שנאה, שיפוט, כעס.
3. התנתקות מהעולם בצורה של שיגעון ופסיכוזות למניהן.
4. מחלות פסיכוסומטיות: מכאבי ראש ועד דלקת פרקים.

כל אחת מקטגוריות המאפיינים הזו גורמת כשלעצמה לסבל רב, אך זהו סבל עם כתובת: אני סובל כי אני בדיכאון, כי אני חולה, כי יש קול בראשי שמשגע אותי, כי אני בכלא.

זוהי החלטה שהאדם לקח, אך רק לעיתים רחוקות הוא מסוגל להודות בפני עצמו כי זו בחירה. בדרך כלל האדם מעדיף לספר לעצמו כי הסימפטום "קרה לו" והגורל התאכזר אליו.

בשלב זה האדם עשוי לבקש עזרה, או לקבל החלטה שלישית: להתמכר לחומר כימי או התנהגות שישככו את כאבו.

בראש החומרים הכימיים הממכרים מככבים האלכוהול וההרואין, על נגזרותיו, ובראש ההתנהגויות הממכרות נמצאת ההתמכרות להימורים, על נגזרותיה כגון התמכרות לעבודה – במיוחד אם היא מרגשת וכרוכה בסיכונים כמו קידום עסקאות גדולות (אני פגשתי תופעה זו גם בתחום ההפקות, העמידה מול קהל, במטבחי שף, חדרי סחר בבנקים וכו').

בתחום החומרים הממכרים הוא מונה גם את הסמים הקלים, הקפה והניקוטין, והתמכרות לאכילת יתר (ואני מוסיפה תופעה שהתפתחה מאד בעשורים האחרונים: התמכרות לתרופות משככות כאבים ומרגיענים למניהם).

היתרון שבהתמכרויות הוא שהן באמת משככות את הכאב.  בהיותו תחת השפעתן, האדם מרגיש הקלה, כוח, השראה והנאה.

החיסרון, הוא שהם אינם מקדמים את האדם לכיוון מציאת אהבה והכרה, אלא נהפוכהו. האדם המכור משקיע את כל האנרגיה הזמינה לו בהתמכרות שלו – באספקת החומר הממכר או בהתנהגות הממכרת, ולא נותרת לו שום אנרגיה שאיתה יוכל לחפש אהבה והכרה. למעשה הוא פועל על פי אסטרטגיה של כוח לטווח קצר: כל אנרגיה ומשאב פנויים יופנו בחזרה אל מושא ההתמכרות, בעוד שחיפוש אחר אהבה והכרה דורשים השקעה לטווח ארוך.

כשאדם שקיבל החלטה מדרגה שניה (סימפטומים) או מדרגה שלישית (התמכרות) מבקש עזרה, הוא יבקש אותה עבור הסימפטום או ההתמכרות, אך למעשה, לא ניתן לטפל באף אחד מהם באופן ישיר – אלא יש לחזור לנקודת ההחלטה הראשונה – אל הויתור על האושר, אל הויתור על אהבה והכרה.

מה שמחזיר אותנו אל שאלת האנרגיה – כיצד ימצא אדם את האנרגיה הדרושה לחזור ולעלות על מסלול החיפוש אחר האושר? מה מעניק לנו עוצמה נפשית?

ד"ר גלאסר חקר את העניין הזה בדיוק וגילה, שמה שמעניק לנו עוצמה הם פרקי זמן שבהם אנחנו נמצאים "מחוץ לראשנו", שבהם המוח שלנו משוחרר ואנחנו חווים שלמות, סיפוק והשראה.

המצב המשוחרר והרגוע הזה חיוני לנו. הוא מספק את התנאים האופטימליים על מנת שמוחנו יתרחב, יצמח ויצור מסלולים עיצביים חדשים.

הוא טוען שכוחו של אדם נמדד לפי מספר המסלולים העיצביים העומדים לרשותו. אדם חזק הוא אדם שיש לו נתיבים עיצביים רבים ומשוכללים יותר, וחשוב מכך: יש לו הביטחון בגישה שלו אליהם ובידיעה שהם יספקו לו פיתרון לכל בעיה. אדם חלש משתמש שוב ושוב באותם דפוסי חשיבה, מרגיש חסר אונים מול מורכבות החיים, ובהעדר אמון ביכולתו ליצור פיתרון יצירתי, תמיד נחפז לפעול בדרכים המוכרות לו כבר המספקות פתרונות זמניים אך גם מנציחות בעיות בטווח הרחוק. לאנשים חלשים אין את אורך הרוח להמתין לפיתרון.

בטחון עצמי נמוך וביקורת עצמית גבוהה הם חסמים בין האדם לבין מוחו – כולנו מכירים את התופעה שמתרחשת בשעה שאנחנו חוששים – מוחנו "מתרוקן" – בעצם, נחסמת לנו הגישה אל מוחנו. לאדם חזק יש בטחון עצמי רב יותר ולכן נגישות גבוהה יותר אל מוחו.

אם כך, כדי לצבור עוצמה ולהתחזק עלינו גם לאפשר למוחנו תנאים אופטימליים כדי ליצור חיבורים עיצביים חדשים, וגם לבנות אמון ביכולתנו לקבל פיתרונות יצירתיים ממוחנו.

התנאים האופטימלייים ליצירת חיבורים עיצביים חדשים מתרחשים באותו מצב של שהיה "מחוץ לראשנו" – במצב כזה הנוירונים שלנו משתחררים בהדרגה מעיסוק ביומיום ובעיבוד גרויים מהעבר ומההווה, הם מתחילים לחקור איזורים חדשים ובתוליים של המוח, ויצירתיות מתחילה לפרוח.

איך מגיעים למצב הזה?

שתי הדרכים שד"ר גלאסר חקר הן ריצה ומדיטציה.

רבים מהעוסקים בפיעלויות הללו בהתמדה ולאורך זמן דיווחו על שיפור ניכר באיכות חייהם, וכן על חוויות של "ציפה" שלווה מחוץ לראשהם תוך כדי פעילות זו.

אחרי שראיין אנשים רבים, הגיע ד"ר גלאסר למסקנה שכדי שפעילויות אלו אכן יאפשרו למוחנו להשתחרר, צריכים להתקיים כמה תנאים:

1. הפעילות צריכה להיות ברמה יומיומית – לפחות 4 פעמים בשבוע – לאורך כשעה (המודטים מחלקים בדרך ככלל לשני פרקי זמן של 20-30 דקות)
2. הפעילות צריכה להיות כזו שאדם יכול לעשות לבדו (ובדרך כלל גם יעשה לבדו)
3. האדם צריך להיות משוחרר מביקורת עצמית או תחרותיות במהלכה
4. הפעילות צריכה להיות מהנה

הוא טוען שאנשים מפתחים התמכרות חיובית לפעילויות אלו, שכן הפעילויות לא רק מהנות אלא גם מתגמלות – הם מספקות לאדם עוצמה ואנרגיה לחיפוש אחר אהבה וערך עצמי, ולכן "המכורים" הם אנשים מסופקים ומאושרים.

אני חושבת שהתאור הזה הוא מאד יפה, ומספק זוית אחת לתופעה שנקראת "עוצמה אישית".

בעצמי אני יכולה להעיד שלמדוט ולעשות ספורט הן בהחלט פעילויות ממכרות ומיטיבות, ולדעתי זה קשור במבנה המוח ובשיחרור האונה השמאלית ומתן מרחב לחוות את ההווה ואת ההקשר הרחב יותר של הוויתנו. אפרט על כך עוד בדיון על תיפקודיהן השונים של אונות המוח.

אנחנו שומעים הרבה על המושגים הללו – אונה ימנית ואונה שמאלית.

הרבה מידע קיים בנושא, וכאן אתחיל לעשות סדר בסבך המידע.

נתחיל בזה שהמושגים אונה ימנית ואונה שמאלית הם די סכמטיים – המיקומים של תפקודים במוח הם גמישים ומשתנים מאדם לאדם, לכן כשאנחנו משתמשים במושגים הללו כדאי שנזכור שזה לאו דווקא הנמצא בחלק הימני או השמאלי של הקופסא העגולה שיש לי מעל הצוואר, אלא זה מתייחס למקבץ תפקודים שנקרא ככה.

ונתחיל מסיפור:

ב-10 בדצמבר 1996, לקתה ג'יל בולטה טיילור, חוקרת מוח באוניברסיטת הרווארד בשבץ בחלק השמאלי של מוחה.

לאחר השבץ, היה חלק גדול מהאונה השמאלית של מוחה של ג'יל משותק, והיא חוותה את עצמה בעיקר באמצעות האונה הימנית שלה. בהדרגה היא החלה לשקם את תפקודי האונה השמאלית שלה אחד אחד, ובהיותה חוקרת מוח היא מוסרת לנו תעוד מאד מענין עליהם.

בזמן היות האונה השמאלית משותקת, החוויות שהיא מתארת הן של אושר גדול, אחדות עם העולם, ושהיה בכאן ועכשיו.

מושג ה"עצמי" האינדיוידואלי שלה התפרק – היא חוותה את עצמה כחלקיקים ואת העולם כולו כזרימת חלקיקים ואנרגיה – שוב לא היתה הפרדה בינה לבין העולם. היא הבחינה בבירור באנרגיות שונות של האנשים סביבה – מי מעניק אנרגיה ומי שואב אנרגיה, ועיקר תשומת הלב שלה נלכדה בעושר האינסופי של החיים כולם, ותחושת אופוריה – תאורים שניתן למצוא דומים להם אצל מורים רוחניים שחוו הארה.

בהדרגה כשהחלה האונה השמאלית לחזור לתפקד, היא שמה לב לתפקודים הבאים שחזרו אליה:

• זיהוי דפוסים – היכולת ללעבד נפחים גדולים של מידע לכדי דפוס נוירולוגי אחד בהתסמך על ניסיון העבר - למשל אם חוויתי כמה פעמים משהו נעים בזמן ששמעתי שיר מסוים נוצרת לולאת משוב נוירולוגית שרק הולכת ומתחזקת ככל שאני חוזרת ועוברת בתוכה – בעתיד, מספיק יהיה להקשיב לשיר הזה כדי לעורר בי תחושה נעימה.
• האונה השמאלית מייצרת סיפורים, ומתעסקת עם העבר והעתיד.
• סיווג ל"טוב" ו-"רע" של דברים שאנחנו אוהבים או שונאים.
• שיפוט וניתוח של עצמנו לעומת אחרים – מיקום שלנו ביחס לסקלות פיננסיות, אקדמיות, הגינות, נדיבות וכו'.

תוכלו לקרוא עוד על סיפורה של גי'ל בספרה: "התקף התובנה שלי" ולשמוע אותה בהרצאה באתר TED :

 http://www.ted.com/talks/view/id/229